העלבון הגדול ביותר היה, שלמחרת, גילחו את ראשי והפכו אותי לילד"נטור קרתא" לא אשכח לעולם. העלבון היה קשה יותר מאשר להיות "ילד נוצרי" במנזר. שם נלחמתי על חיי אבל פה? שנאתי את המדינה החדשה וכתבתי לאימי שרע לי ואני רוצה לחזור לבלגיה. כך לא קולטים ילדים. לא הייתי מסוגל להיקלט כך.
אודות משפחת שטמלר
אב המשפחה צבי יוסף שטמלר היה סוחר עורות נקניק כשר שהגיע מפולין ונדד בכל אירופה. הוא היה יהודי דתי בסגנון "הפועל המזרחי". כאשר הגיע במסגרת נדודיו לעיר קלן בגרמניה,הוזמן לשבת במשפחה דתית. שם הוא פגש את פרידה ונשא אותה לאישה.
לאחר תקופה קצרה עבר הזוג הצעיר לגור באנטוורפן בבלגיה. האב המשיך בעיסוקו, אך לא נדד יותר. המשפחה נקלטה בקרב הקהילה היהודית בעיר ושם נולדו שלושת הבנים: מוטק'ה, אליעזר ואלימלך. המשפחה הייתה אמידה למדי. לאביהם היו מכונית ואופנוע כבר אז. ובית חרושת לייצור עורות לנקניק אותם שיווק לקהילות רבות.הבנים קיבלו חינוך יהודי מסורתי.
לאחר פלישת הגרמנים משפחתו של סבי (אליעזר) ברחה לכיוון צרפת,שם הם ישנו באורווה,והיה שם קר. לאחר מכן הם חזרו חזרה לאנטוורפן. באיזה שהוא שלב לאחר שהגיסטפו אסף את סבי,אחיו הגדול מוטק'ה והוריהם לקחו אותם למחנה "מכלין" שהיה מחנה מעבר לפני השילוח למחנות ההשמדה (בעיקר לאוושויץ). שם הם שהו תשעה חודשים. בדרך כלל היהודים שהו במחנה תקופה קצרה ביותר ונשלחו לאוושויץ.במזל, לכל המשפחה של סבי הייתה אזרחות בלגית כיוון שצבי יוסף(אבי המשפחה)דאג לכך. האזרחות הבלגית היתה נדירה למדי בקרב יהדות בלגיה באותה תקופה. אליזבת,מלכת הבלגים,גרמניה במוצאה, שיכנעה את היטלר לוותר על נתינה היהודים הבלגים. לאחר ששה חודשים המשפחה שוחררה. לאחר שהשתחררו מהמחנה כעבור תשעה חודשים חזרו לאנטוורפן.חייהם נמשכו כרגיל(לא היה גטו יהודי בעיר),עם ההגבלות שהטילו הגרמנים על היהודים.כחודש וחצי לאחר מכן יצאה הוראה מטעם הגרמנים שכל היהודים יכולים לקבל חזרה את רכושם שהוחרם על ידם כאשר "עזבו את העיר" אולם מי שרוצה את רכושו חייב להתייצב במשרדי הגיסטפו ולהירשם שם.אם המשפחה- פרידה, הרגישה כי משהו אינו כשורה והזהירה את בעלה לבל ילך לשם, אך אב סבי אמר לה כי הוא הולך להתפלל בבית הכנסת ולפני כן ייגש למשרדי הגיסטפו כי העניין דורש סידור. על אף אזהרות אם סבי הלך צבי יוסף לשם ולא חזר. באותו הלילה בחצות הגיעו אל בית המשפחה אנשי גיסטפו. הם פנו אל פרידה וביקשו ממנה להתלבש ולבוא עמם למשרדיהם. פרידה,שידעה גרמנית היטב, פנתה אל הקצין ואמרה לו שיש לה שני ילדים קטנים הישנים בבית,היא הבטיחה לו שלמחרת בבוקר היא תתייצב במשרדי הגיסטפו.למזלה של המשפחה,הוא האמין לה.מיד כאשר עזבו,האם העירה את שני ילדיה(הילד השלישי נשלח למנזר),הלבישה אותם ויצאה איתם במהירות מהבית אל עבר שדות לא מוכרים.בשלב מסוים היא פגשה איש קשר,(בלגי כנראה) שהעביר אותם בחשאי באותו לילה למקום ששמו "נמיר" בחבל הארדנים על גבול צרפת. הוא העלה אותם לרכבת וכל אותו הלילה הם נסעו בה עד למחרת.בבוקר,הם מצאו את עצמם בעיר נמיר.שם האם ובניה פגשו בכומר הבלגי אנדרי שהחביא אותם בכנסיתו, נתן לפרידה ניירות מזוייפים ודאג להעסקתה כעוזרת בית במשפחה בלגית. מאותו יום נאמר לסבי ואחיו,מוטק'ה כי שמותיהם שונו וכי מעתה והלאה שמו של סבי הוא ליאון פלמינג.
לאחר המלחמה אנשי הבריגדה היהודית הכניסו את סבי ואחיו למוסד יהודי בשנת 1946 אמם הגיעה לביקור והציעה עצמה כעובדת מטבח ובאחת הפעמים בה שהתה במטבח שמעה במדור לחיפוש קרובים ברדיו כי בעלה יוסף צבי נרצח במחנה השמדה דכאו וכי לו יחזור לעולם(לימים נודע כי שרד את שחרור המחנה ונפטר שבועיים לאחר מכן) בשנת 1948 התנהלה פעילות ענפה בקהילת אנטוורפן לעידוד עליה למדינה חדשה שנולדה:ישראל
ובראשית 1949 אמם שלחה את סבי ואחיו לארץ.
לאחר מספר שנים עלו גם פרידה ואחיהם הצעיר-אלימלך לארץ ואיחדו את המשפחה שוב.
לאחר פלישת הגרמנים משפחתו של סבי (אליעזר) ברחה לכיוון צרפת,שם הם ישנו באורווה,והיה שם קר. לאחר מכן הם חזרו חזרה לאנטוורפן. באיזה שהוא שלב לאחר שהגיסטפו אסף את סבי,אחיו הגדול מוטק'ה והוריהם לקחו אותם למחנה "מכלין" שהיה מחנה מעבר לפני השילוח למחנות ההשמדה (בעיקר לאוושויץ). שם הם שהו תשעה חודשים. בדרך כלל היהודים שהו במחנה תקופה קצרה ביותר ונשלחו לאוושויץ.במזל, לכל המשפחה של סבי הייתה אזרחות בלגית כיוון שצבי יוסף(אבי המשפחה)דאג לכך. האזרחות הבלגית היתה נדירה למדי בקרב יהדות בלגיה באותה תקופה. אליזבת,מלכת הבלגים,גרמניה במוצאה, שיכנעה את היטלר לוותר על נתינה היהודים הבלגים. לאחר ששה חודשים המשפחה שוחררה. לאחר שהשתחררו מהמחנה כעבור תשעה חודשים חזרו לאנטוורפן.חייהם נמשכו כרגיל(לא היה גטו יהודי בעיר),עם ההגבלות שהטילו הגרמנים על היהודים.כחודש וחצי לאחר מכן יצאה הוראה מטעם הגרמנים שכל היהודים יכולים לקבל חזרה את רכושם שהוחרם על ידם כאשר "עזבו את העיר" אולם מי שרוצה את רכושו חייב להתייצב במשרדי הגיסטפו ולהירשם שם.אם המשפחה- פרידה, הרגישה כי משהו אינו כשורה והזהירה את בעלה לבל ילך לשם, אך אב סבי אמר לה כי הוא הולך להתפלל בבית הכנסת ולפני כן ייגש למשרדי הגיסטפו כי העניין דורש סידור. על אף אזהרות אם סבי הלך צבי יוסף לשם ולא חזר. באותו הלילה בחצות הגיעו אל בית המשפחה אנשי גיסטפו. הם פנו אל פרידה וביקשו ממנה להתלבש ולבוא עמם למשרדיהם. פרידה,שידעה גרמנית היטב, פנתה אל הקצין ואמרה לו שיש לה שני ילדים קטנים הישנים בבית,היא הבטיחה לו שלמחרת בבוקר היא תתייצב במשרדי הגיסטפו.למזלה של המשפחה,הוא האמין לה.מיד כאשר עזבו,האם העירה את שני ילדיה(הילד השלישי נשלח למנזר),הלבישה אותם ויצאה איתם במהירות מהבית אל עבר שדות לא מוכרים.בשלב מסוים היא פגשה איש קשר,(בלגי כנראה) שהעביר אותם בחשאי באותו לילה למקום ששמו "נמיר" בחבל הארדנים על גבול צרפת. הוא העלה אותם לרכבת וכל אותו הלילה הם נסעו בה עד למחרת.בבוקר,הם מצאו את עצמם בעיר נמיר.שם האם ובניה פגשו בכומר הבלגי אנדרי שהחביא אותם בכנסיתו, נתן לפרידה ניירות מזוייפים ודאג להעסקתה כעוזרת בית במשפחה בלגית. מאותו יום נאמר לסבי ואחיו,מוטק'ה כי שמותיהם שונו וכי מעתה והלאה שמו של סבי הוא ליאון פלמינג.
לאחר המלחמה אנשי הבריגדה היהודית הכניסו את סבי ואחיו למוסד יהודי בשנת 1946 אמם הגיעה לביקור והציעה עצמה כעובדת מטבח ובאחת הפעמים בה שהתה במטבח שמעה במדור לחיפוש קרובים ברדיו כי בעלה יוסף צבי נרצח במחנה השמדה דכאו וכי לו יחזור לעולם(לימים נודע כי שרד את שחרור המחנה ונפטר שבועיים לאחר מכן) בשנת 1948 התנהלה פעילות ענפה בקהילת אנטוורפן לעידוד עליה למדינה חדשה שנולדה:ישראל
ובראשית 1949 אמם שלחה את סבי ואחיו לארץ.
לאחר מספר שנים עלו גם פרידה ואחיהם הצעיר-אלימלך לארץ ואיחדו את המשפחה שוב.