"שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד..."

שמי שטמלר אליעזר ונולדתי בבלגיה בשנת 1936 בעיר אנטוורפן. היינו שלושה אחים,אחי הבוגר ממני בשנתיים,מוטק'ה. ואחי הצעיר ממני בשנתיים,אלימלך.כאשר פרצה המלחמה הייתי כבן-3 והרבה איני זוכר.איני זוכר את את אבי כלל, גם לא בעזרת תמונות. אולם זיכרון אחד נחרט בליבי, אבי כנראה לימד אותי עוד בהיותי תינוק את קריאת שמע, ואף על פי שלא הבנתי את משמעותה חזרתי עליה בליבי כל תקופת המלחמה.ובכל מקום אחי הגדול היה קורא לי ואומר באידיש " לייזר בוא הנה ונאמר יחד: שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד..."

מקומות ומראות חשובים לסיפור

הבריחה לצרפת והחזרה לאנטוורפן

אני זוכר במעורפל את הבריחה לצרפת לאחר פלישת הגרמנים. ישנו באורווה,היה שם קר.לאחר מכן חזרנו חזרה לאנטוורפן.הייתי כבן חמש.אני זוכר שהחיים, לתקופה מסוימת חזרו לשגרה.שיחקתי ברחוב עם ילדים יהודים בני גילי (כנראה שלא היתה אפשרות לילדים יהודים ללמוד) אך גם זה לא הפריע לי במיוחד.

"אלימלך תחיה!"


אני זוכר שהייתי בגן או בכיתה א',הגיע טנדר עם חיילים גרמנים והוציאו אותי מהכיתה. אלה היו חיילי גיסטפו, לא הבנתי לאן הם לוקחים אותי.(שנה לפני כן נולד אחי הקטן והורי חשו שמתקרבת סכנה גדולה, לכן מסרה אותו אימי לכנסיה,אולי לנזירות.ואמרה לו:"אלימלך תחיה").

מחנה מכלין


לאחר שהגיסטפו אסף גם את אחי הגדול ואת הורי,הם לקחו אותנו למחנה "מכלין" שהיה מחנה מעבר לפני השילוח למחנות השמדה(בעיקר לאושוויץ). שם היינו תשעה חודשים. בדרך כלל היהודים שהו במחנה תקופה קצרה ביותר ונשלחו לאושוויץ. למזלנו, לכל המשפחה שלנו היתה אזרחות בלגית,(אבי דאג לכך) שהיתה נדירה למדי בקרב יהודות בלגיה באותה תקופה.אליזבת,מלכת הבלגים,גרמניה במוצאה שיכנעה את היטלר לוותר על נתיניה היהודים הבלגים.לאחר ששה חודשים המשפחה שוחררה.


video

בדלי סגריות לאבא

מה שאני זוכר מן המחנה שהיה באמצע הדרך בין אנטוורפן לבריסל, הוא שזה היה בנין מלבני ענק בעל קומות רבות.היה לו רק שער כניסה אחד עליו שמרו חיילי הגסטפו.היה קר מאוד,שכן היה חורף. בסך הכל, האנשים לא עשו דבר במחנה,אבל היו חיי תרבות. אני זוכר שהסתובבתי בעיקר בימי ראשון שבו היו קונצרטים וחיפשתי בדלי סיגריות עבור אבי.

"ג'ינג'י,אתה רוצה מרק?"

הייתי גם רעב שכן היה מעט אוכל והוא גם היה דל מאוד. תוך כדי טיול הייתי מגיע אל חדר האוכל של הגרמנים וחיילת גרמניה פנתה אליי בגרמנית (שפה שדיברנו בבית) ושאלה "ג'ינג'י,אתה רוצה מרק?"(הייתי אדום שיער וכנראה גם ילד יפה תואר). אז "טסתי" אל אימי,פינת המשפחה שלנו היתה בקומה השלישית,היא נתנה לי סיר.החיילת מילאה את הסיר במרק אמיתי והיה לנו אוכל למספר ימים.זה חזר על עצמו מספר פעמים.

"מי שיקפוץ מן הרכבת יירה"

אני זוכר גם בית מעצר באחת הפינות של הבניין ונביחות מפחידות של כלבים.מי היה עצור שם איני יודע. אני זוכר גם רכבות עמוסות ביהודים שיצאו מפתח המחנה ליעד בלתי ידוע.אני זוכר שאמא סיפרה לי כי הקצינים הגרמנים הזהירו את האנשים במחנה,"מי שיקפוץ מן הרכבת יירה". יומיים שלושה לאחר מכן ראינו תמונות גדולות על קירות הבניין של אלה שניסו לברוח וירו בהם. ביניהם היתה גם תמונה של דודי.רק כאשר התבגרתי נודע לי כי ניסה לקפוץ ונעלם. לי סיפרו שהוא הצליח לקפוץ מהרכבת אך הוא כנראה נהרג.

חיים רגילים במחנה

אמנם לא זכורים לי חיי פעילות נורמליים חוץ מאשר אותם קונצרטים בימי ראשון בהם ניגנו אנשים שהיו מוסיקאים ואחרים שהקשיבו להם וגם אני.אך היתה אוירה שנראתה בעייני נורמלית למדי. בית ספר לא היה, וגם בית כנסת או תפילות בציבור לא היו קיימים. אך אנשים לא ישבו וחיכו באפס מעשה. תמיד עשו משהו. אם כי כילד קטן קשה היה לי לומר מה עשו.אמי עסקה תמיד בעבודות הבית בפינת המשפחה שלנו,(עד ששוחררנו) כביסה,ניקיון וכו', וגם אבי התרוצץ ממקום למקום. כך שלגבי ולגבי אחי אלה היו חיים רגילים,(אולי משום שלא הכרנו צורת חיים אחרת..).

לאחר שהשתחררנו מהמחנה

לאחר שהשתחררנו מהמחנה כעבור תשעה חודשים חזרנו לאנטוורפן.חיינו נמשכו כרגיל(לא היה גטו יהודי בעיר), עם ההגבלות שהטילו הגרמנים על היהודים.אני כילד לא כל כך הרגשתי בהם, וגם העובדה שלא למדתי לא הפריעה לי. כחודש וחצי לאחר מכן יצאה הוראה מטעם הגרמנים שכל היהודים יכולים לקבל חזרה את רכושם שהוחרם על ידם כאשר "עזבו את העיר" אולם מי שרוצה חזרה את רכושו חייב להתייצב במשרדי הגיסטפו ולהירשם שם. אמי בחושיה החדים הזהירה את אבי לבל ילך לשם, אך אבי אמר לה כי הוא הולך להתפלל בבית הכנסת ולפני כן ייגש למשרדי הגיסטפו כי העניין הוא פרוצידורלי בלבד. על אף אזהרות אמי אבי הלך לשם ולא חזר

תושיה של אמא

באותו הלילה בחצות הגיעו אלינו אנשי גיסטפו.הם פנו אליה ובקשו ממנה להתלבש ולבוא עמם למשרדיהם.אמי שידעה גרמנית היטב,פנתה אל הקצין ואמרה לו שיש לה שני ילדים הישנים בבית, היא הבטיחה לו שלמחרת בבוקר היא תתייצב במשרדי הגיסטפו.למזלנו,הוא האמין לה.מיד כאשר הם עזבו,היא העירה אותנו,הלבישה אותנו ויצאה איתנו במהירות מהבית אל עבר שדות לא מוכרים. בשלב מסוים היא פגשה איש קשר,(בלגי כנראה) שהעביר אותנו בחשאי באותו לילה למקום ששמו"נמיר" בחבל הארדנים על גבול צרפת

שמות חדשים

הוא העלה אותנו לרכבת טכל אותו הלילה נסענו בה עד למחרת.בבוקר.מצאנו את עצמנו בעיר נמיר. שם פגשנו בכומר הבלגי אנדרי שהחביא אותנו בכנסיתו, נתן לאימי ניירות מזוייפים ודאג להעסקתה כעוזרת בית במשפחה בלגית. מאותו יום נאמר לי ולאחי כי שמותנו שונו(הייתי בן חמש) וכי מאותו היום ואילך שמי ליאון פלמינג ועלי לשכוח כי אי פעם נקראתי אליעזר שטמלר.אימי ישבה זמן רב בכנסיה איתי ועם אחי ושיננה איתנו את השמות החדשים

"אמא,אמא, היכן את?!?"

אני זוכר ששהינו תקופה קצרה בכנסיה ואסור היה לנו לעשות כל רעש כדי שלא ירגישו בנו.על מנת להעביר את הזמן הייתי בונה מגדלי קלפים,(שהיו לי ולא עוררו רעש). אחרי ימים ספורים נעלמה אמי ולא ראיתי אותה קרוב לשנתיים.בכנסיה, אליה נוספו עוד ילדים כמוני וכמו אחי,הרגשתי נטוש,בודד ומבולבל. בלילות הייתי מתעורר אל אולם שינה גדוש במיטות ובוכה "אמא,אמא היכן את?!?",ולא היה חיבוק ולא מענה...

געגועים לאבא

גם הגעגועים אל אבי שגם הוא נעלם לי פתאום קצת לפני כן חזרו אלי.אף על פי שלא הצלחתי להלביש לו פנים,ועד היום איני זוכר את פניו.(התגעגתי לדמות החמה המחבקת שאיננה). אמנם הייתי עם אחי ולעולם לא נפרדנו,אך זאת לא היתה נחמה עבורי

הכומר אנדרי-חסיד אומות העולם

מן הכנסיה או המנזר,היות והיינו צמודים זה לזה, הוציא אותנו הכומר אנדר(שאסף בינתיים כ-100 ילדים)לטירה "שאטו" זנוחה לא הרחק משם.כי החלו להגיע חיילים שערכו חיפושים במקום, אם כי לא "מצאו" שום דבר.(כנראה בעקבות הלשנה). הכומר- חסיד אומות העולם לאחר המלחמה, העביר את כל הילדים לאותה טירה ושם שהינו זמן רב. הכומר ניהל פנימיה דתית נוצרית לכל דבר ואנחנו למדנו והתפללנו מספר תפילות ביום כנוצרים, על אף היות כל הילדים יהודים.

"איני יודע מה התפללו האחרים, אך אני חזרתי כל הזמן על שמע ישראל"

אני זוכר שכל בוקר היינו באים אל בית התפילה, כורעים על הברכיים ומתפללים צלובי ידיים.איני יודע מה התפללו האחרים,אך אני חזרתי כל הזמן על התפילה:"שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד". אותה תפילה שלימד אותי אבי כילד קטן מאוד.לעומת זאת אחי,אהב מאוד את התפילות והטכסים הנוצריים קתולים ונשבה בקסמם.

הבריחה מן המנזר

בשלב מסויים החלטנו,אחי,עוד ילד ואני, לברוח מן הטירה(לא בטוח מפני שהיה לנו רע,או כהרפתקאה,אינני זוכר) קמנו מוקדם מאוד בוקר אחד וברחנו דרך השדות שמסביב לטירה,(הייתי כבן שבע) לכיוון תחנת הרכבת. לא ידענו כי בתחנה מסתובבים אנשי גיסטפו ומחפשים חשודים. הכומר המנהל גילה את בריחתנו ורדף אחרינו עם המכונית שלו כדי שלא ניפול לידי הגיסטפו. למזלנו הוא תפס אותנו.אנחנו פחדנו מפניו מאוד.הוא גער בנו ואמר לנו בכעס כי אסור לנו בשום אופן לעזוב את הטירה, אבל לא הסביר מדוע. רצינו להגיע אל אימנו שלא ידענו היכן היא נמצאת, מבלי לדעת שיש בזה סכנת מוות ואיש גם לא אמר לנו זאת.

בחזרה למנזר

הוחזרנו לטירה והמשכנו לסבול. לא היה לנו טוב שם. איני זוכר משמעת נוקשה,אך היינו חייבים לעשות מה שאמרו לנו.לדוגמה: לא הייתי מסוגל לאכול את הבשר שניתן שם ואסור היה לעזוב את השולחן עד שגמרת כל מה שהיה על הצלחת. לכן, זרקתי באין רואה את הבשר מתחת לשולחן.

טיולים בשדות

אני זוכר שטיילנו עם המדריכים בשדות שמסביב, וביקרנו במקומות כמו מאפיה. היתה זאת קבוצה גדולה של נערים עד גיל 14, כאשר אני הייתי אחד הקטנים שבהם

"זה כובע,אתה לא יכול ללבוש את זה"

יום אחד העבירו אותנו מן הטירה למקום אחר(אולי שוב בגלל חיפושים) אחי סרב לאכול ונענש על כך. אני חשבתי בליבי מדוע מענים אותו כל כך?. אני גם זוכר שבשלב מסוים החלו להגיע חבילות קטנות שנשלחו מאמא.(קשרי מכתבים היו אסורים). ויום אחד קר מאוד רציתי ללבוש מה שנראה לי זוג מכנסיים ששלחה לי אמי והמדריכה גערה לי"זה כובע, אתה לא יכול ללבוש את זה".

"הסבל והכאב שנבעו מכך זכורים לי עד היום"

אני זוכר כאבי שיניים ומדריכה שלקחה אותי על האופניים שלה למישהו בכפר הקרוב כדי שיטפל בי. או תוך כדי משחק אחרי עגלת חציר והרגל שלי שנתפסה בגלגל.הסבל והכאב שנבעו מכך זכורים לי עד היום.ללא ספק מה שהקל עלי ועל אחי היה שלא נראינו יהודים.(עד היום אין לי חזות יהודית מובהקת)

אם אין מקלט תתחבאו ברפתות

לקראת סוף המלחמה התחוללו הפגזות איומות באיזור שלנו. גם מן הקרקע וגם מן האויר. היות ולא היו לנו מקלטים, הכניסו אותנו לרפת או לאורווה ופרשו על הגג בד ועליו צלב ענק בצבע אדום כדי שלא יפגעו בנו.הסיבה להפגזות האדירות היתה, שהטירה היתה ממוקמת קרוב לצומת מסילות רכבת חשוב מאוד. דרכו עברו אלפי חיילים גרמנים וציוד רב בדרכם אל החזית. אני זוכר את הפחד הנורא שחשנו בעת ההפגזות הבלתי פוסקות ואת השמחה האדירה כאשר ראינו מרחוק ואחרכך יותר ויותר קרוב את הטנקים של צבאות הברית עד שהגיעו אלינו

"המלחמה נגמרה!"

לאחר מספר ימי רגיעה שבהם פסקו ההפגזות והיריות וקיבלנו קצת ממתקים ואוכל יותר טוב,(עדיין לא הבנו כי החיילים הרבים שהסתובבו באזור הם חיילי בעלות הברית והמלחמה הסתיימה)לקחו אותנו המדריכים חזרה לטירה וסיפרו לנו ש"המלחמה נגמרה". לגבי ולגבי אחי החיים נמשכו ללא שינוי

חיילי הבריגדה והיתומים ליהדות

לילה אחד העירו אותי ואת אחי והורו לנו להתלבש. כשירדנו למשרד, נמצאו שם חיילים, שסיפרו לנו כי הם חיילי הבריגדה היהודית(לא כל כך הבנתי את הפירוש) וכי הם באו להציל ולקחת אותנו איתם. בדיאבד נודע לי כי חיילים מן הבריגדה היהודית באזור זה באירופה מצאו רישומים ומסמכים על ילדים יהודים המוחבאים בזהות מזויפת במקומות השייכים לכנסיה הקתולית בבלגיה. מובן כי הכנסיה לא ששה להפרד מאותם ילדים שרבים מהם נותרו יתומים ולא פעם התנהל מאבק קשה על זהותם של הילדים בין הכנסיה והגורמים היהודים שניסו להצילם. לעיתים, הילדים עצמם חשו ונרגישו כבלגים קתולים והיו אפילו אסירי תודה למציליהם. אותם ילדים היקשו על המוסדות היהודים וסרבו לשתף איתם פעולה. לא זה היה המצב לגבי ולגבי אחי. ידוע לי, כי הרבנית הרצוג, אימו של נשיא המדינה ז"ל, היתה פעילה מאוד בתחום הצלת ילדים יהודים יתומים מציפורני הכנסיה בתום המלחמה. איני יודע כיצד הגיב הכומר אנדרי.(עובדה שהוא זכה באות חסיד עולם) אך אני יודע על משפטים קשים בבית המשפט הבלגי בעניין זה.על כל פנים, אנחנו מצאנו את עצמנו(אחי ואני) די מהר בבריסל. עדיין לא ידענו שאמי ואחי הקטן ניצלו, על אף החבילות שקיבלנו "ממנה" בזמן המלחמה. אחי ואני הוכנסנו למוסד של יהודי דתי בשם טיפנבורגר,אדם צעיר,שהוא ואשתו עסקו במסירות בהחזרת ילדים יהודים ששרדו את השואה ורובם היו יתומים ליהדות.

מפגש עם אמא-או לא?

הייתי כבר כבן שמונה אז, אך לא זכור לי אם נפגשתי עם אמי או לא. יתכן שהיה מפגש חטוף שלא השאיר בי רושם. אם כי בראיה לאחור זה נראה מוזר מאוד שכן מאוד רציתי לפגוש בה. דווקא מי שהשפיע עלי רבות באותו זמן היה אותו טיפנברונר שביקש ממני ומאחי בעדינות רבה את סידור התפילות הנוצרי כפי שעשה זאת גם מאחרים שהיו תחת חסותו. (קבוצת נוער יהודי עד גיל 17). אף על פי שהיה יהודי דתי, התייחס בעדינות רבה ובסבלנות אין קץ לאותם ילדים ונערים שהיה להם קשה לחזור אל חיק היהדות. אחי סרב לתת לו את ספר התפילות שלו והוא נשאר ברשותו עד שוותר עליו מרצונו.

החגים היהודיים במוסד

במוסד הזה התוודענו מחדש על החגים היהודיים:חנוכה,פסח. עד היום הם חרוטים היטב בזכרוני בזכותו. זכור לי כי סדר פסח במוסד בו הסבו אל שולחן הסדר גם הכומר אנדרי,מצילנו וכומר נוסף.

המשפחה (כמעט) מאוחדת

יום בהיר בשנת 1946 הגיעה לביקור וההתרגשות היתה רבה. מר טיפנברונר שאל אותה למעשיה,התברר שאין לה עבודה וגם לא היכן להתגורר.הוא הציע לה לעבוד במטבח המוסד.היא נענתה להצעתו ומשפחתנו הקטנה,(אמי,אחי ואני) אוחדה מחדש.אני הרגשתי מעין התחלה חדשה. יום אחד הייתי עד לכך שאמי התעלפה ונפלה מכל המדרגות. מסתבר שהיא שמעה במדור לחיפוש קרובים ברדיו, או מישהו מהעובדים שמע שצבי יוסף הרש (אבי)מת במחנה השמדה דכאו וכי לא יחזור עוד.(לימים נודע כי שרד את שחרור המחנה ונפטר שבועיים לאחר מכן). אמי סיפרה לי שאבי בשמיים ועלי לומר עליו קדיש. מאותו יום חיפשתי את אבי בלילות בשמיים

סיפור הצלתו המדהים של אלימלך

אמי התגייסה לחפש את אחי הקטן. נודע לה כי הוא נמצא בידי אנשי כמורה במכלין, מחנה המעבר בו שהינו במלחמה ושם היא מסרה אותו לידי אנשי דת נוצרים. בעזרת ידידה טובה ובמעט במקרה הצליחה לאתר אותו בין מאות יתומים ששהו במוסדות חסות נוצרים באותו אזור, בזכות כתם הלידה שעל צווארו. (אחי נמסר כשהיה בן שנה ועתה היה בן חמש). עזרו לה להוציא אותו והיא הביאה אותו בעזרת חייל בריגדה ארץ ישראלי מפתח תקווה ששמו היה טוביה אטינגר למוסד שלנו. טוביה נפתר לפני מספר שנים, אך הוא היה מאוד טוב אלינו ואנחנו אימצנו אותו לאבא וקראנו לו אבא. (אף על פי שהיתה לו משפחה בפ"ת). אמי חזרה לאנטוורפן עם אחי ואיתי והחלה לעבוד בבורסת היהלומים בעיר. אחי הקטן נשאר במוסד יהודי לילדים קטנים כיוון שלא יכלה לטפל בכולנו. היא שכרה דירה קטנה בעיר ואנחנו שבנו לבית הספר היהודי ולחיים יהודים. אחי הקטן חזר אלינו כשהיה בן שמונה.

עלייה לישראל- מוטק'ה ואליעזר

בשנת 1948 התנהלה פעילות ענפה בקהילת אנטוורפן לעידוד עליה למדינה חדשה שנולדה: ישראל. אנשים מתוך הקהילה פנו אל פרידה אימי האלמנה הצעירה ושכנעו אותה שעתידה ועתיד בניה יהיה בטוח רק בישראל. אימי השתכנעה ובראשית 1949 שלחה אותי ואת אחי לארץ במסגרת עליית הנוער

סיפור קליטת המשפחה במדינת ישראל

בתקופה הזאת יצאה קבוצת נוער מטעם "אגודת ישראל" לישראל. אמי, שלא היתה כל כך מודעת להבדלים בהשקפת העולם, שלחה את אחי ואותי באותה קבוצה למדינת ישראל. הוטסנו ע"י מטוס אמריקאי ממרסי שבצרפת לחיפה בסתיו 1948. הוכנסנו כקבוצת נוער למחנה מעבר ליד חיפה. משם עברנו למחנה של כל ילדי עליית הנוער בכרכור. שם החלו לפזר אותנו בכל הארץ על פי תור. ילדי הקבוצה שלי שהיו דתיים חרדים, החלו לגזור את הפאות, וכל האוירה נעשתה חופשית יותר. בערב חנוכה אחד קר וגשום מאוד, העלו אותנו לאוטובוס והודיעו לנו שאנחנו נוסעים לירושלים. הגענו לירושלים בלילה. אני זוכר שהיה לי קר ועצוב נורא. ילד בן 12, יחד עם אחיו בודד בעולם (כך הרגשתי). לאט לאט החלו לפזר את הילדים,(גם אחי ירד) ונשארתי אחרון באוטובוס. תחושת הבדידות היתה איומה. לפתע עצר האוטובוס והנהג סימן לי לרדת. יצאתי ממנו בשכונת קטמון(מה שלא ידעתי אז) בגשם שוטף, במקום לא מוכר. נפתחה דלת לבניין מכוער, אפור וקר, והובלתי לחדר המנהל: יהודי חרד בעל זקן, פאות וקפוטה שפנה אלי באידיש(אותה הבנתי בקושי רב שכן שפתי היתה צרפתית) וכעס על הופעתי(הופעה חילונית לחלוטין, ללא פאות ועם בלורית מפוארת עליה התנוססה כיפה קטנה). הגעתי למוסד של "חתם סופר" המקביל למוסד של נטורי קרתא. פרצתי בבכי תמרורים והצטערתי שהגעתי לישראל. מה היה לי ולאנשים ולילדים אלה, דוברי האידיש והאדישים לכל מה שמציעה המדינה?!?

קשיי קליטה

העלבון הגדול ביותר היה, שלמחרת, גילחו את ראשי והפכו אותי לילד"נטור קרתא" לא אשכח לעולם. העלבון היה קשה יותר מאשר להיות "ילד נוצרי" במנזר. שם נלחמתי על חיי אבל פה? שנאתי את המדינה החדשה וכתבתי לאימי שרע לי ואני רוצה לחזור לבלגיה. כך לא קולטים ילדים. לא הייתי מסוגל להיקלט כך.

שנה ברחובות ירושלים

הגיעה אליי דודתי שגרה כבר בישראל והתחננתי בפניה שתוציא אותי מן המוסד ההוא. המנהל שרצה "לעזור" לי העביר אותי למוסד אחר מאותו הזרם וגם בו סבלתי קשות. אני זוכר את התנאים הפיזיים הקשים, אולם שינה פרוץ ללא חלונות, קור קשה, מחסור באוכל ומשמעת איומה. לעיתים הלכתי לבקר את אחי. מצבו היה הרבה יותר טוב, הוא נמצא עם חבורת נערים מבלגיה בעלי רקע דומה והתנאים שלהם היו הרבה יותר נוחים. כך הסתובבתי שנה ברחובות ירושלים(היות ולא ידעתי עברית וגם לא אידיש כנראה איש לא הרגיש בחסרוני) אספתי בדלי סיגריות ושאריות אוכל וכך חייתי. הרגשתי נורא. כאשר הגיעה שוב דודתי לביקור הודעתי לה שאני כאן לא נשאר יותר.

קשיי קליטה בתנאים נוחים יותר

דודתי עשתה מאמצים אדירים והעבירה אותי למשק ילדים במוצא שהיה מוסד של המפד"ל בשנת 1950. שם כבר התייחסו אליי אחרת. הצמידו אליי חונכת שידעה צרפתית. היא לימדה אותי עברית ונתנו לי שיעורי עזר במקצואות שונים. תוך מספר חודשים הרגשתי טוב יותר והתחלתי להיקלט. כאשר הגעתי לבית הספר "חורב" בירושלים שוב התעוררה בעיה. לא התאמתי מבחינת ידיעת החומר לכיתה שהתאימה לגילי.

ההסתגלות למדינה הציונית החדשה

אך אלה היו בעיות קליטה "טבעיות" באותם ימים. לאחר שנה וחצי בערך, מצאתי את עצמי באותו מוסד, לומד בחברת בני גילי, דובר עברית ומתבגר לתוך מדינה ציונית חדשה, קולטת עליה על כל הבעיות. ספגתי גם את כל הערכים שהיקנה המוסד החינוכי ותנועת "בני עקיבא" באותם ימים אליה הצטרפתי במסגרת המוסד.

סוף טוב הכל טוב

לאחר מספר שנים עלו גם אימי ואחי הצעיר והפכנו להיות משפחת עולים טיפוסית ממערב אירופה באותה תקופה, עם אוריינטציה דתית לאומית. אחי ואני התחנכנו במוסדות ורק בשבתות ובחגים התאחדנו בבית אימי. זאת היתה דרך חיים מקובלת גם בקרב ילידי הארץ מהרקע שלי. לאט לאט החווירו או הודחקו חוויות השואה וחזרתי לחיות חיי נער ואח"כ גבר ישראלי לכל דבר. אם כי היתמות הפיתאומית מאבי מלווה אותי כל חיי

מזל טוב!

סוף כל סוף, בשעה טובה ומוצלחת הילד היהודי הקטן ששרד את השואה,
נישא לקטלינה (קטי) מבית ולדמן כשהוא בן 27!
ולאחר כמה שנים כבר היו להם ארבעה ילדים:
איילה,צביקה,מיכל וחגי.
אשר כל אחד מהם התחתן והוליד ילדים.
כיום יש לאליעזר ארבעה ילדים ושישה עשר נכדים

תאריכים מיוחדים

שנת:1936- נולד אליעזר שטמלר.
1939- פרצה המלחמה.אליעזר כבן שלוש.
1941-אליעזר כבן חמש,כאשר משפחתו ברחה לצרפת.
1943-אליעזר כבן שבע, כאשר החליטו אחיו,עוד ילד והוא לברוח מן המנזר, ובזכות הכומר שהצליח להשיג אותם הם לא נפלו לציפורני הגיסטפו.
1946- אליעזר כבן עשר,כשאמו של אליעזר,פרידה נפגשה איתם לאחר כמעט שנתיים שלא ראתה אותם ונשכרה כעובדת מטבח במוסד היהודי.
1948- אליעזר כבן 12,כשאנשים מתוך הקהילה באנטוורפן לעידוד עליה לישראל פנו אל אימו של אליעזר ושכנעו אותה שעתידה ועתיד בניה יהיה בטוח רק בישראל.
סתיו 1948-אליעזר כבן 12, כשמטוס אמריקאי שהמריא ממרסי,צרפת נחת בישראל עם אליעזר ואחיו.
1950- אליעזר כבן 14,כשהעבירה דודתו את אליעזר למוסד של המפד"ל.
1960- אליעזר כבן 27 , כשנושא לאישה את קטלינה מבית ולדמן.
2001- אליעזר כבן 64, ביקר אליעזר במנזר שם שהה בתקופת המלחמה.

חיפוש קרובים למשפחות שטמלר ושכטר

אם ברשותך מידע אודות משפחות שטמלר (מנובי צאנז שבפולין nowy sacz) ושכטר (מקולן שבגרמניה kolen)
נא כתוב לי




* Required



















powered by Google Docs Terms of Service Additional Terms